ערבים כאלה
דופקים על הדלת שלו. אין תשובה. נשארים שם, עם היד על הידית.
אמרתם "את הולכת, וזהו", ותוך שעה כבר הצטערתם.
אחד מכם רוצה לשחרר, השני רוצה להדק. וזה נגמר בוויכוח ביניכם.
בארוחת הערב אף אחד לא מדבר. כולם מסתכלים בצלחת.
למה שני ההורים
כי הילד חי עם שניכם. כי כשאחד הופך ל"טוב" והשני ל"רע", מתבגרים קולטים את זה מיד. וכי המחקר ברור: כשההורים שותפים לתהליך, הטיפול עובד טוב יותר.
כשמדובר במתבגרים מתחת לגיל 18, הפגישות עם ההורים הן חלק מהטיפול. לא תוספת.
איך זה עובד
- פגישות קבועות איתכם, בנוסף לפגישות של הילד. תדירות: [לאשר].
- מסתכלים יחד על הרגעים שנתקעים: הבוקר, המסכים, שיעורי הבית, ההתפרצויות.
- יוצאים עם דבר אחד או שניים מוגדרים לנסות. בפעם הבאה בודקים מה יצא.
- אני לא מספרת לכם מה הילד משתף. אני כן אומרת לכם לאן העבודה הולכת, ואיך אתם יכולים לעזור.
מה אפשר לעשות כבר הערב
שלושה דברים פשוטים
- לבחור רגע רגוע, לא באמצע ריב, ולהגיד: "אני רואה שקשה לך עכשיו. אני פה." בלי שאלה אחרי זה.
- להחליף שאלה בנוכחות. לשבת לידו, להציע נסיעה באוטו, כוס תה. הרבה מתבגרים מדברים יותר בקלות כשלא מסתכלים להם בעיניים.
- להסכים ביניכם מראש, לפני שמדברים איתו, על כלל אחד שבאמת חשוב השבוע.
ואם הוא לא מוכן להגיע?
זה קורה הרבה. אפשר להתחיל איתכם. לא פעם, מה שמשתנה בבית פותח את הדלת, והמתבגר מסכים לפגישה אחת, "רק לראות".
אפשר לכתוב לי גם אם הילד עוד לא יודע שאתם מחפשים עזרה.
כתבו לי בוואטסאפ(נפתח בוואטסאפ)
מרינה עונה באופן אישי, בדרך כלל תוך 24 שעות. בלי התחייבות.
עליתם לארץ?
עלייה מוסיפה לא פעם עוד שכבה: השפה, בית הספר, קודים שעוד לא מכירים. על זה בהרחבה כאן