מה אני שומעת הרבה
"נראה שכולם יודעים מה הם רוצים לעשות. אני בכלל לא."
"אני מחזיק כל השבוע בבסיס. ביום שישי אני מתפרק."
"עזבתי את הבית, ומעולם לא הרגשתי כל כך לבד."
"ההורים שואלים אם הכול בסדר. אני אומרת שכן."
על מה עובדים
חרדה והתקפי פאניקה. מצב רוח שלא מצליח לעלות. קשרים שכואבים, או שחסרים. שאלות של זהות. אובדן. החלטה שתקועה כבר חודשים.
מתחילים ממה שקורה עכשיו, בחיים שלך, ומציבים מטרות מעשיות. לישון יותר טוב. לחזור ללימודים. להצליח להגיד לא. להפסיק להימנע מהכול. ובודקים מדי פעם שבאמת מתקדמים.
מטרות, לא הבטחות.צו ראשון, שירות, יציאה מהבית
למעבר לבגרות בישראל יש שלבים משלו: צו ראשון, החודשים הראשונים בשירות, ההחלטה אם להתגייס, החזרה לאזרחות, לימודים שמתחילים מאוחר או בכלל לא.
ומי שגדל בין שתי מדינות, לא פעם שואל את עצמו גם: "רגע, מאיפה אני בעצם?" אפשר לתת לשאלה הזאת מקום.
ומה עם ההורים?
אחרי גיל 18, ההחלטה אם הם מעורבים, ואיך, היא שלך. מדברים על זה בהתחלה, וזה יכול להשתנות בדרך.
הודעה אחת מספיקה כדי להתחיל, בעברית או בצרפתית.
מרינה עונה באופן אישי, בדרך כלל תוך 24 שעות. בלי התחייבות.
אם זה יותר מדי, עכשיו
בין 14 ל-18? הדף למתבגרים נמצא כאן