לא צריך למצוא את המילים.

אולי זה נראה ככה

השעון מצלצל ואין כוח לקום. לא מעצלות. פשוט המחשבה על כל היום כבדה מדי.

כותבים הודעה, מוחקים. שלוש פעמים.

צוחקים עם כולם, ובבית נסגרים בחדר.

זה עולה בבת אחת, צועקים, ואחר כך לא מבינים בעצמכם מה קרה.

אם משהו פה מוכר, אפילו קצת, שווה לדבר על זה. לא חייב להיות "משהו רציני".

איך זה עובד אצלי

• נפגשים [בקליניקה / אונליין: לאשר]. לא צריך להכין כלום.
• בהתחלה מחפשים יחד מה אתם הייתם רוצים שישתנה. לא ההורים, לא בית הספר.
• עובדים על דברים מעשיים: מה קורה בראש ובגוף כשזה מציף, ומה אפשר לעשות באותו רגע.
• מותר לעצור, להחליף נושא, או לשתוק קצת. גם זה חלק מהעניין.

מה שנאמר נשאר בינינו

באמת.

ההורים לא יודעים מה אתם מספרים לי. אני נפגשת איתם מדי פעם, אבל כדי לדבר על איך הם יכולים לעזור, לא כדי "להלשין".

יש חריג אחד: אם יש סכנה לחיים שלכם או של מישהו אחר. אז החוק מחייב אותי לפעול. ועל זה מדברים יחד.

אם זה יותר מדי, עכשיו

מעל גיל 18?

הדף לגילאי 18-27 נמצא כאן

בפועל

ומה עם ההורים?

לפעמים יותר פשוט שהם יכתבו. אפשר לשלוח להם את הדף שמיועד להם, בעברית או בצרפתית. הם יראו שחיפשתם, וזה כבר המון.