איך זה נראה ביום-יום
מאז הלוויה הוא לא בכה. הוא משחק, צוחק, והמבוגרים לא מבינים.
היא שומרת את ההודעה הקולית האחרונה של סבתא, ומקשיבה לה בערב.
כולם חזרו לשגרה. אתם לא.
לפני שנה עזבתם את צרפת. אף אחד לא מת, ובכל זאת זה מרגיש כמו אבל.
אצל ילדים, העצב מגיע לרוב בגלים, בין משחק למשחק. זה טבעי.
מתי לדאוג
סימנים שכדאי לקחת ברצינות
- חודשים אחרי, החיים עדיין עומדים: לימודים, עבודה, קשרים.
- אשמה שמציפה, או תחושה שהיה אפשר למנוע את האובדן.
- הסתגרות מוחלטת, או רצון להצטרף למי שאיננו. במקרה כזה, ער״ן, 1201.
- אצל ילדים: פחד עז שעוד מישהו קרוב ימות, קושי להיפרד.
איך אני עובדת על זה
לא מנסים "לסגור את הפרק". מנסים לפנות מקום לאובדן, כדי שהחיים יוכלו להמשיך לצידו. AEDP עוזר לחוות את הרגשות בלי להיות מוצפים. מיינדפולנס עוזר לעבור את הרגעים שבהם הגעגוע מכה פתאום.
עם ילדים עובדים גם דרך ציור, זיכרונות וחפצים. ומלווים את ההורים, שלא פעם מתאבלים בעצמם.
אפשר להיות עצובים ולהמשיך לחיות. את שניהם.מה ההורים יכולים לעשות כבר הערב
- להשתמש במילים אמיתיות ופשוטות: "הוא מת", ולא "הוא הלך" או "הוא ישן".
- לתת לילד לשאול, גם שאלות קשות, גם שוב ושוב.
- להראות את העצב שלכם. זה נותן לו רשות להרגיש את שלו.
כתבו לי כשתרגישו צורך.
כתבו לי בוואטסאפ(נפתח בוואטסאפ)
מרינה עונה באופן אישי, בדרך כלל תוך 24 שעות. בלי התחייבות.