איך זה נראה ביום-יום
דלת נטרקת והוא קופץ, הלב דופק בטירוף.
מאז אותו ערב היא לא ישנה לבד.
הוא נמנע מהרחוב, מהרעש, מהתמונות, מכל מה שמזכיר ולו במעט את מה שקרה.
ואתם, כמבוגרים, כבר "המשכתם הלאה", אבל ריח אחד מספיק כדי שהכול יחזור.
מתי לדאוג
סימנים שכדאי לקחת ברצינות
- סיוטים או זיכרונות שנכפים, כמה שבועות אחרי האירוע.
- מצב של דריכות מתמדת: עצבנות, קפיצות, קושי להתרכז.
- הימנעות שמצמצמת את החיים: מקומות, אנשים, שיחות.
- אצל ילדים: משחקים שחוזרים על האירוע, נסיגה (הרטבה, פחד להיפרד).
איך אני עובדת על זה
קודם כול ביטחון: לא צוללים לזיכרון לפני שיש על מה להישען. לומדים לזהות מתי הגוף נסחף, ולהחזיר אותו להווה, עם מיינדפולנס ותרגילי קרקוע.
אחר כך, לפי האדם, אני נשענת על CBT ועל AEDP, גישה שעובדת עם הרגשות לעומק, בתוך קשר שבו לא נשארים לבד עם מה שקרה.
בקצב שלכם. אף פעם לא מהר יותר.מה ההורים יכולים לעשות כבר הערב
- לשמור על סדר יום פשוט וצפוי: ארוחות, שעת שינה, טקסי ערב.
- לקבל את השאלות, גם כשהן חוזרות, ולענות במילים פשוטות ואמיתיות.
- לא לדחוק לספר. להגיד: "אם תרצה לדבר, אני פה. ואם לא, גם זה בסדר."
אפשר לכתוב לי מתי שתרצו. לא צריך להיכנס לפרטים.
כתבו לי בוואטסאפ(נפתח בוואטסאפ)
מרינה עונה באופן אישי, בדרך כלל תוך 24 שעות. בלי התחייבות.